יום רביעי, 30 במרץ 2011

הטוב הוא את

הבטחתי דברים טובים בבלוג. רק דברים טובים.

הטוב בסיפור הזה הוא את.
עדי, חברה יקרה. בשעות הרבות של "בילוי" בדרך לעבודה, חוזרות פניך, חוזר סיפורך, חוזרים הזכרונות הרבים של היום יום, של החוויות המשותפות, של חיוכך הטוב.
עדיין לא נקלט, עדיין נדמה שפשוט יצאת לבקר חברה ותחזרי.
והימים עוברים, השבועות, החודשים והיום, הפעם הראשונה של יום הולדתך, ואת אינך.
בסיפור הזה אין סוף טוב. יש אי צדק, כאב, פחדים, גורל אכזר, צער, כעס, געגוע.
אי הצדק שהמחלה בחרה בך.
כאב בלתי נסבל שלך וכאב הלב של הקרובים אליך.
פחדים מהלא ידוע ומהתפתחות המחלה.
גורל אכזר שעייפו בך הכוחות להתגבר עליה.
צער על חיים צעירים שנקטעו, על קטנטונת שנשארה בלי אמא, על בעל אוהב שנותר לבד.
כעס...למה זה היה צריך לקרות לך.
געגוע. אליך.


הטוב בסיפור הזה הוא את.  החיוך הנעים שלך, הכוחות, העושר הפנימי. השיר "מילה טובה" הוא בשבילך, יש בו את האופטימיות הגדולה שלמדתי שהיתה בך. 
המשיכי לשמור על משפחתך האוהבת מלמעלה.
חברה ושכנה שלי יקרה. את תמיד כאן.



יום חמישי, 24 במרץ 2011

שימחת הבדים הצבעוניים

לא, אני לא תופרת.
במקום להכין במו ידיי אני קונה במו כספי (או במו כספה של אימי, סבתא של הדס).
הלוואי וידעתי לתפור, חלום כמוס (נו...עכשיו כבר לא...).
כיון שאני לא יכולה להציג את פאר עבודת היד שלי...נותר לי להציג את עבודת המצלמה שלי. 

שמלת החלומות של הדס (נסיכת הברבי) ניצבה בגאווה על הקולב כשבועיים שלושה לפני חג הפורים.
ורדים, תחרות, פייטים, נוצצים, בד רשת ומה לא...

הרגע הגדול הגיע, השרביט והכתר הוברקו, גרביונים כובסו ונעלי בובה צוחצחו 
והכל  ורודדדדדדדדדד !!!

ולאחר החגיגה המלכותית בגן,
יצאנו לחגוג בעדליאדע והפעם במראה שובב של מיני מאוס
(ששלפנו מפורים קודם)

מיני שלנו הנוצצת באדום עם נקודות לבנות
פוגשת ספרדיה עם נקודות שחורות





וצבעים מתערבבים בצבעים, עושר של בדים ואביזרים.
שיהיו לנו רק שמחות ונצנוצים
(ולא רק בפורים)


יום ראשון, 20 במרץ 2011

אחיות

ציור, איריס קובליו
כשאנחנו דומות, כשאנחנו שונות, כשאנחנו קרובות, כשאנחנו רחוקות, כשאנחנו מסכימות וגם כשלא מסכימות,
אנחנו אחיות...


ביום הולדתך (והפעם בטעם איטלקי משהו....) מברכת אותך
ומאחלת מכל ליבי שהילדה שציירת, המתוקה הזאת (את !!!) תמיד תחייך, תשמח, תהנה, תצליח, ותהיה מאושרת.

מזל טוב


יום שני, 14 במרץ 2011

כיפה אדומה

השבוע ביקשתי מאמא שתקריא לי את "כיפה אדומה". "אין לנו את הספר הזה" אמא אמרה. "למה ?" שאלתי. "כי הסיפור מפחיד" השיבה אמא.  "אבל אני אוהבת את הזאב, אני לא אפחד, אמא" אמרתי. "טוב, נראה" אמא ענתה.
יש לי אפילו מסכת זאב ! ויש זאב גם בספר "המוצץ של נינה", זאב רעב, זאב מפחיד שעושה: אררררררררררר. אני לא מפחדת.

אמא לא מקריאה לי את הספר הזה. אבל את כיפה אדומה היא אוהבת. כשהייתי ממש ממש קטנה אמא (וסבתא כמובן) התייצבו בחנות התחפושות חודשיים לפני החג ובחרו בשבילי את תחפושת "כיפה אדומה" הכי יפה שיש.

               
    ויצאתי ליער עם ה"זאב" הפרטי של דודתי.


                                  ולאחר שחזרנו היא ציירה אותי. 
ציור, איריס קובליו

יום שישי, 11 במרץ 2011

טיול פריחה רגע לפני שהחורף בורח

הפעם אין צורך להכביר במילים. 
ההרגשה היא לחוות את החורף הבורח ולפגוש לעוד קצת את הירוק, הורוד, האדום, 
הצהוב...
ולצלם לצלם לצלם...

פווווווווו ארוך לסבא סביון
לדלג בגבעות

ולפגוש סוף סוף שקדיות



וגם את הזחל הרעב...

רקפות שמסתתרות בדשא

כלניות אדמדמות אדמוניות



וקצת צבעי שקיעה...

עד הטיול הבא.

יום שני, 7 במרץ 2011

דיאלוג עם דג

אני לא אוכלת דגים.
אני אוהבת לראות דגים. אוהבת לטייל במוזיאונים ובאקווריומים גדולים כשמתאפשר, להלך בחדרים החשוכים והמוארים בצבעי הכחול העמוק ובגוונים והצורות של יצורי המים.
אני אוהבת את השקט שלהם, הרוגע. ואפרופו רוגע. יש לי שני דגי קרב.
דג אחד שוחה לו בשקט בביתנו, דג כחול כהה, קטנטן. הדג השני שוחה לו בשקט על שולחני בעבודה, דג טורקיז זוהר ומפואר.
שני דגים. דגי קרב. דגים בסך הכל. דומים אך שונים.
הדג שבבית שמח כשחוזרים הביתה. הוא "מתעורר", קופץ אך די מהר חוזר לשלוותו. לעיתים צריך לחפש אותו בין האבנים.
הדג שבעבודה יוצא מגדרו כאשר אני מגיעה בבוקר, מסתכל, קופץ, משתולל ועובר זמן עד שנרגע. במשך היום כשמבטי מופנה למסך המחשב אני רואה אותו בזוית העין, מטייל בין ענפי הצמחים, נח או מסתקרן.
הדג שבבית אוהב לאכול בשקט, לבד, כשהדס מפזרת לו את האוכל הוא עושה עצמו כאילו לא איכפת לו בכלל שהאוכל מגיע ומחכה שנלך  ואז הוא בשקט אוכל.
הדג שבעבודה קולט בזוית עינו שאני מוציאה את השקית הצהובה  מהמגירה ומייד עושה "סלטות" במים ובחוסר סבלנות והתרגשות מנסה "לשבור" את דפנות הזכוכית ולהגיע אל האוכל. הוא מכיר היטב את השקית הצהובה ומבין שהאוכל מגיע. הוא טורף מייד ולעיתים מפספס ומפיל את פירורי האוכל או מנסה לקפוץ החוצה...הוא שמח שאני לידו. מסתכלת.




                    שונים אך דומים. שני דגי הקרב שלי, מרגיעים. 

Related Posts with Thumbnails