ורדים והדסים הבלוג של ורד והדס: אוקטובר 2010

יום רביעי, 27 באוקטובר 2010

פורטרט

את הציור הנפלא קיבלתי מאיריס קובליו (קישור) ליום הולדתי.

ציור שצוייר מאהבה.

ציור שמזכיר לי את הטיול בקיץ בפאריז.

ציור של אושר.

איריס תודה.

הדס

כנסו ל: הבלוג החדש של איריס בסלונה

יום שישי, 22 באוקטובר 2010

אמא, בואי נעשה יום הולדת לאמילי...

בוקר, אמא ואני בבית. היום לא הלכתי לגן. ביקשתי מאמא שנחגוג לך יום הולדת. מסיבת יום הולדת חגיגית.

ארגנתי את הכסאות והשולחן, פרשתי מפת דובים ממגבת, ביקשתי מאמא זר פרחים לקשט את הכסא ואת ראשך, תלינו בלונים, הכנתי לך המון מתנות באריזות יפות, השמעתי לך שירים ואפילו רקדנו ריקודים.

ציירתי לך ציור על הלוח והכתבתי לאמא את הברכה.

זמן העוגה...פרסתי לכולנו והגשתי בצלחות סגולות.

אמא ואני, הרמנו אותך 4 פעמים באויר.

לסיום, אמא צילמה, שנרגיש ביום הולדת אמיתי.

אמילי בובתי, בובת רקדנית הבלט. אמא קנתה לי אותך לא מזמן כשהתחלתי את חוג הבלט אבל אני מרגישה שאנחנו יחד כבר 4 שנים.

אוהבת אותך. נהנית ביום ההולדת ?

חגגו איתנו לילי ושטיא

יום שני, 18 באוקטובר 2010

מנהרת הזמן, רחוב ביאליק, רמת גן

רמת גן בשבילי...היא חזרה במנהרת הזמן. והפעם אני כותבת על רחוב ביאליק.

אם אתם באיזור וחשקה נפשיכם (ובטניכם) בפלאפל טוב, אבל הכי טוב בסביבה, בואו (בהמוניכם...) לפלאפל אורדע בכיכר הוותיקה בלב רחוב ביאליק השוקק חנויות. הפלאפל המענג, הפשוט, הטרי, שלא חריף מידי ולא יבש מידי ולא כהה מידי...

וכמו שעל השלט כתוב: אותה מנה כבר מעל 50 שנה.

וכשאתם יושבים או עומדים, עם מנה או חצי מנת פלאפל ביד, שם בכיכר אורדע, בקרו את פסלו של חיים נחמן ביאליק היושב לו בנחת, אוחז במקל הסבא, מקמט את מיצחו וצופה בעשרות היונים המתהלכות בכיכר או המשתזפות מעל חוטי החשמל ומשקיפות על העוברים ושבים הפוטנציאליים שישליכו לעברן פירורי לחם (או פיתה).

לפי המראה המלא והבריא שלהן, הן לא רעבות כלל...

וגם פסלים שחוקים אלו, שידעו אינספור ילדים שטיפסו על גבם. עדיין...עומדים בגאווה. זוהרים ולוהטים מקרני השמש.

פינות חדשות צצות כפטריות לאחר הגשם. בתי קפה. נסיונות התחדשות העולים יפה ומשתלבים בנוף הישן. מגרש חנייה שהפך לבית קפה.

חנות הספרים הוותיקה משנת 1953 פורת ספרים (קישור) המוקפת בתוספת חדישה, בית קפה, המושך את קהל הקונים, הקוראים או סתם חובבי ספרים ו/או קפה. כמה יפה ונחמד.

ואם התעייפתם משיטוט בחנויות הרבות ברחוב הסואן, שבו לנוח בגינה קטנטונת, מוצלת וירוקה, מטופחת ונוסטלגית...גינת בניין העירייה. השעון הוותיק והיפה, הבנוי על האדמה, כבר לא עובד. לפחות לא בביקורי הנוכחי.

אולי זה חלק מענין העצירה בזמן. אכן עצירה, אך לא הישארות מאחור.

רמת גן הוותיקה, המבוגרת, נעים שוב ושוב לבקרך, להיזכר בילדות בה הייתי צועדת ברגל (ירידות...ירידות...ירידות...), מטיילת עם אמא או עם חברות, קונה בפורת ספרים, בנעלי איילה או בנעלי במבינו, שותה מיץ טבעי בפינת ביאליק/כופר הישוב, פוגשת שכן כזה או אחר ופנים מוכרות בכל עבר וצועדת הביתה ברגל (עליות...עליות...עליות...)

מאז שעזבתי את רמת גן, אני אוהבת לחזור אליה (זה הרבה יותר קל מלצעוד בירידות ובעליות כבעבר, פשוט מגיעים ברכב וחונים בחנייה המרכזית), לטעום מעט מטעמי ומטעמי הנוסטלגיה, לדוג מציאות בחנויות המטריפות ולשוב הביתה עם טעם מתוק של עוד. (עד הביקור הבא).

יום ראשון, 10 באוקטובר 2010

שבת שאחרי הגשם

שבת בבוקר, שאריות של גשם מהמבול של יום האתמול,

טיול אופניים עם ריח פרדסים, שמיים בהירים המתחלפים בעננים,

טיפות חרישיות המדגדגות את האף,

ריח של סתיו,

שקט של שבת.

יום שישי, 8 באוקטובר 2010

השלולית הגדולה, ההבטחה שהתקיימה.

אמא הבטיחה לי כבר יומיים שהגשם עומד להגיע. וכשיגיע, "תנעלי את מגפי הגומי ותצאי לשלוליות", כך הבטיחה אמא. וכך היה. הבוקר התחיל, השמש זרחה ולא היה שום סימן למשהו שונה. ופתאום "בום" ועוד "בום", חבריי ואני התרגשנו וצעקנו משמחה. רעמים !!!

ואז...זה בא. המבול הגדול. טיפות הגשם הרבות נקשו בחוזקה על גג הגן וכולנו צרחנו ורקדנו. התבוננו בחלון. זה נראה כמו חורף. התעגעגתי לגשם. לריח.

ואמא...קיימה את הבטחתה. ירדנו לשלולית הגדולה ליד ביתנו ואני... בפעם הראשונה עם מגפי הגומי שלי, קפצתי לשלולית הגדולה, שמחה שהסתיו כבר כאן והחורף מתקרב. המטריות ייצבעו את הרחובות הרטובים, נוכל לטייל ולראות ירוק, אבא יכין מרק בטטה חם ואני אתכרבל בשמיכת הפוך שלי.