מה לבלוג הזה ולאבל ?
"ורדים והדסים", מקום של כתיבה וצילומים על דברים טובים, טיולים, חוויות, המלצות, חוויות, משפחתיות, חיי משפחתינו הקטנה. אמנם שם הבלוג הוא ורדים והדסים על שמי ושם בתנו, אך מקומך, האילן שלנו היה חזק ויציב בלב הבלוג. תמיד תמכת, פירגנת ועזרת.
מישהי פעם הציעה לשנות את השם ל"ורדים, הדסים ואילנות". היית כל כך גאה ביצירה זו. שיתפת כל פוסט בשמחה ודחפת לעוד ועוד, ושהבלוג יתמלא ויצמח. וגם אם עוברת תקופה עמוסה, תמיד שאלת והזכרת לי שהבלוג מחכה....
אילן שלנו, נגמרת לנו ברגע אחד. בלי שום סימן, בלי שום אות. בלי. ברגע אחד חיים מלאים בכל כך הרבה טוב נעלמו. התרעה קצרה על חוסר נוחות שהרגשת. אמבולנס, SMS שלך "מגיעים" למיון ודי. צעיר ובריא חייך נקטפו.
רציתי לסגור את הבלוג. איך אפשר להמשיך לכתוב ולצלם ולשמוח בבלוג בלעדיך.
ורדים והדסים בפייסבוק, נעצרו ב 20 למאי השנה. כל העושר שיש שם בין הפוסטים של חברותיי הרבות והיצירתיות כבר אינו קורא לי לבוא ולראות. לבוא ולגלוש, ולשתף. לא עוד צילומי פרחים, טיולים, חוויות.
לא עוד עזרה לך עם "מתקן הזכרונות" . לא עוד הגרלות, מבצעים ופרסום לשחזורי תמונות ישנות.
נתיב חדש מצאתי לעצמי בדף הזכרון שהקמתי לכבודך. העולם והחברים ממשיכים לראות ולזכור אותך ואת כשרונותיך. המקום בו אפשר לבטא את הרגש בדרך שכל כך מתחברת אליך. לא נעלמת.
הגומות והחיוך מביטים בנו דרך התמונות ומבטך הגאה והמלא בנחת מנסה להרים ולחזק אותי ברגעים קשים. מחפשת עדיין את דמותך בין החדרים, אולי תגיח לרגע מחדר המחשב.
עתיד הבלוג כעתידנו, אינו ידוע. האם תחזור השלווה? האם יחזור השקט? האם תחזור השמחה והתקווה?
"ורדים והדסים", מקום של כתיבה וצילומים על דברים טובים, טיולים, חוויות, המלצות, חוויות, משפחתיות, חיי משפחתינו הקטנה. אמנם שם הבלוג הוא ורדים והדסים על שמי ושם בתנו, אך מקומך, האילן שלנו היה חזק ויציב בלב הבלוג. תמיד תמכת, פירגנת ועזרת.
מישהי פעם הציעה לשנות את השם ל"ורדים, הדסים ואילנות". היית כל כך גאה ביצירה זו. שיתפת כל פוסט בשמחה ודחפת לעוד ועוד, ושהבלוג יתמלא ויצמח. וגם אם עוברת תקופה עמוסה, תמיד שאלת והזכרת לי שהבלוג מחכה....
אילן שלנו, נגמרת לנו ברגע אחד. בלי שום סימן, בלי שום אות. בלי. ברגע אחד חיים מלאים בכל כך הרבה טוב נעלמו. התרעה קצרה על חוסר נוחות שהרגשת. אמבולנס, SMS שלך "מגיעים" למיון ודי. צעיר ובריא חייך נקטפו.
רציתי לסגור את הבלוג. איך אפשר להמשיך לכתוב ולצלם ולשמוח בבלוג בלעדיך.
ורדים והדסים בפייסבוק, נעצרו ב 20 למאי השנה. כל העושר שיש שם בין הפוסטים של חברותיי הרבות והיצירתיות כבר אינו קורא לי לבוא ולראות. לבוא ולגלוש, ולשתף. לא עוד צילומי פרחים, טיולים, חוויות.
לא עוד עזרה לך עם "מתקן הזכרונות" . לא עוד הגרלות, מבצעים ופרסום לשחזורי תמונות ישנות.
נתיב חדש מצאתי לעצמי בדף הזכרון שהקמתי לכבודך. העולם והחברים ממשיכים לראות ולזכור אותך ואת כשרונותיך. המקום בו אפשר לבטא את הרגש בדרך שכל כך מתחברת אליך. לא נעלמת.
הגומות והחיוך מביטים בנו דרך התמונות ומבטך הגאה והמלא בנחת מנסה להרים ולחזק אותי ברגעים קשים. מחפשת עדיין את דמותך בין החדרים, אולי תגיח לרגע מחדר המחשב.
עתיד הבלוג כעתידנו, אינו ידוע. האם תחזור השלווה? האם יחזור השקט? האם תחזור השמחה והתקווה?
עוד מוקדם כל כך, הכאב עוד חד מדי. הדמעות מנסות לצאת בכל הגוף.
יודעת שאתה "יושב" כאן על כסא לידי בחדר הצפוף. "לא, לא", "מה פתאום?", "להמשיך". "ללמוד", "את חייבת, את יכולה". הכל את יכולה.
"טוב שאני כאן לאזן" , כך אמרת לי יום לפני שנגמרת.
מה לי ולאבל ? מה לבלוג ולדמעות של עצב ?
"להמשיך" אתה כמעט מצווה עלי. שומעת את קולך. אתה פה. "תמשיכי" אתה לא מרפה.
כאב חד עמוק בגרון. זה האבל. וזה נורא.
קישור לעמוד הפייסבוק לזכר אילן שלנו - כאן
