יום שני, 23 בינואר 2012

הרגעים היפים פה, ממש בהישג יד. שנתיים לבלוג

ביום הולדתי, שחל בחודש שעבר, בין ים הברכות הרבות והמרגשות שקיבלתי בפייסבוק של ורדים והדסים, זכורה לי היטב אחת מהן.
מילים שכתבה לי יפית כחלון בעלת הבלוג חלום ילדותובין מילותיה כתבה לי יפית שהפוסטים שלי מראים את רסיסי החיים והרגעים היפים שנמצאים פה ממש בהישג יד.
מילים אילו מתארות לדעתי באופן הטוב ביותר את מהות הבלוג, את העומד מאחוריו ואת הלמה בכלל לכתוב בלוג.
מעבר לכך שזהו מעין אלבום ויומן בעיקר עבור בתי הדס (שמפליאה ברשומותיה האישיות בבלוג לעיתים...), זהו גם מקום הנותן ביטוי לרגעי הקסם הפרטיים של משפחתינו, של היום יום, של פשטות השיגרה. תיעוד על ידי כתיבה וצילום של הנאות קטנות וגדולות, געגועים, נוסטלגיה, המלצות ושיתוף חוויות וכל אשר העולה על ליבנו.
"אמא תבקשי משאלה", ביקשה ממני הדס, ואני ביקשתי וצילמתי.
כתיבה וצילום, שתי אהבות. את הקשר שלי לכתיבה אפשר למצוא בפוסט שנה לבלוג.
לרגל ציון שנתיים לבלוג, אתמקד הפעם באהבה שלי לצילום.
מאז היותי ילדה אהבתי לצלם. בזמנו כמובן היו מצלמות עם פילם שהייתי צריכה לחשוב כמה פעמים לפני שצילמתי כדי לא לבזבז את סרט הצילום. אך בכל זאת ערמות של תמונות ואלבומים ממלאים את ארגזיי במחסן. (אין מקום בבית...)
צילום חלונות ופתחים למינהם עוררו בי עניין רב במשך שנים ובטיוליי בעיקר בחו"ל התמקדתי בנושאים אלו. קצת על כך בפוסט פאריז, חלונות וחלומות מאז שנולדה בתנו הדס (ורכשנו מצלמה דיגיטלית כמובן), כמויות הקליקים אדירות ובקיצור, אין יום בלי לצלם.
בעלי, הידוע בעולם בעולם הוירטואלי כמתקן הזכרונות  גם הוא כמוני מכור לצילום ומן הסתם הדס גודלת לתוך האוירה ויודעת שאין אין אין חגיגה בלי מצלמה.
לפעמים שואלים אותי: מה יש לצלם כאן? או : למה את מצלמת? קשה לי להסביר. אני מדמיינת את התמונה שתיולד מבעד לעדשה גם בסיטואציה שיגרתית לחלוטין. להעביר את הרגשתי, להביע ולהוציא לאור דרך הצילום, דרך התמונה.
אני רואה ומייד מתרגמת לאיך זה ייראה בתמונה.

הנה לפניכם, לקט מתוך פוסטים וצילומים שצילמתי השנה, שאותם בחר עבורכם בעלי אילן.
להנאתכם... (כל כותרת וכל תמונה הם קישור לפוסט).


רקפות מלכותיות 
אני רוצה להודות...
לבעלי האהוב על התמיכה הרבה והפרגון (וגם הסבלנות....).
לבתי אוצרי, היהלום שלי הדס, שהיא מקור השראה גדול.
לאחותי הציירת המוכשרת איריס, המעודדת, מבקרת ו"דוחפת" אותי לעשייה וליצירה וכמובן לקוראי ולמגיבי הבלוג והפייסבוק של הבלוג המשמחים אותי בכל תגובה ובכלל מעצם ההתעניינות והקריאה.


עם צילום זה שצילמתי בשדות מלאי פריחה ויופי, אני שולחת לכולם אור, צבעים, שמחה והנאות מהרגעים הקטנים.


יום שלישי, 10 בינואר 2012

גילינו את הסוד

"בואי ננסה להכין את הקיגלך של סבתא ברטינה..." אמרה לי לפתע אמי במטבח ביתה בשעת צהריים. "את יודעת מהו הסוד?" שאלתי. "אני חושבת שכן" ענתה לי.
סבתא ברטינה והקיגלך 



שנים רבות עברו מאז שאכלתי את הקיגלך בדבש המופלאים שסבתי היתה מכינה. נותרו לי עמוק עמוק בלב המראות והארומה, העיגולים הקטנים הנפלאים הטבולים בדבש. כשסבתי היתה מכינה אותם כולם התמוגגו ומאז שהיא כבר אינה עמנו לא העז אף אחד לנסות להכינם.
בנות הדודות של אמי פתחו לאחרונה במתקפת העלאת זכרונות טלפונית בנושא הקיגלך של סבתא ברטינה (באבא ברטינה ברומנית) ואמי החליטה שצריך לנסות. 
"אבוא מחר, אחר הצהריים וננסה יחד" אמרתי. 
זה לא רשום בשום מקום, באף מחברת, באף פתק, חשבתי לעצמי ואמי אישרה זאת.
"אז איך בכל זאת נגיע אל הטעם"? שאלתי. "ננסה" אמרה אמי. 
וניסינו. 
בצק הדבש נרקם לו לאיטו. "אני אכין את הכדורים ואת תטגני" אמרה לי אמי, אחרת זה נשרף.
עבדנו מהר. היא עיגולים, אני טיגונים. "קצת גדולים מדי" אמרתי והקטנתי. בהתחלה קצת נשרפו אך לאט לאט למדתי שצריך לעבוד מהר מהר.
לאחר הטיגון הועברו ברוב כבוד הקיגלך לסיר ועורבבו בדבש.
"בואי נטעם" אמרה אמי. טעמנו. אמממ טעים. אבל זה לא זה. זה לא הטעם, לא הריח. 
זה לא.
"לא נורא" אמרה אמי, "ננסה שוב עם סוכר וניל בפעם הבאה".
אכלנו כמה קיגלך ואת היתר לקחתי בקופסא הביתה. קופסאת הקיגלך נכנסה למקרר. אמנם טעים אך זה לא זה, חזרתי ואמרתי לעצמי שוב ושוב.
למחרת בערב, הפעם במטבח ביתי, אמי ואני מסתכלות על הקופסא. אני פותחת את המיכסה ו...הריח...ריח הילדות עם סבתא חזר. הטעם הופיע. זו הארומה. אלו הקיגלך של סבתא. לילה ויום במקרר החזירו את הזכרונות. הביאו את הטעם.
גילינו את הסוד.
סבתא ברטינה ואני 

סבתא ברטינה. ציור, איריס קובליו


סבתא בימים טובים במרפסת הירושלמית של אחותי

סבתא שלנו ושלושת נכדיה האהובים,
אחותי איריס, אחי אורן ואני הקטנטונת.


יום שלישי, 20 בדצמבר 2011

אחר הצהריים עם אגם

שישי אחר הצהריים. שעות מתוקות כאלו של שקט. שעות הרגיעה. השעות בהן אני נהנית מהמחשבה שמחר זה לא עוד יום עבודה. שעות המזכירות לי את ילדותי בהן התנגנו ברדיו שירי ארץ ישראל על רקע שריקת הסירנה המכריזה שהשבת נכנסת.
הדס מבלה במסיבת יום הולדת של חברתה ואני צוללת לתוך המיטה החמה, בידי צלחת קטנה עם עוגה מענגת, על שולחני הקטן ספל קפה אהוב ואני מוכנה לקראת הפגישה עם אגם, הילדה (שמתחבבת עלי מייד בדפים הראשונים) בספרה החדש של חנה לבנה
"החוש השישי של אגם".

איור: הילה חבקין

אגם, ילדה יחידה הקשורה לאביה בקשר מיוחד, הכתפיים של אבא עבורה הן פסגת העולם. ילדה של גלי הכנרת,  של האבנים החלקות הגדולות השומרות עליה, של עצי התמר. ילדה חכמה ומלאת שמחת חיים המגלה לפתע כוח מיוחד הטמון בה ומתחילה במסע אל פענוח הסוד הקשור ליכולת לדעת. 


איור: הילה חבקין
אגם, מוכשרת בשחייה, מאוכזבת מפריחת החצבים המסמלים עבורה את סיום שמחת הקיץ והפגישות האהובות עם אבא בחוף והשחיה המשותפת שלהם.
עבורי, פריחת החצבים הן שמחה גדולה בלב (הסתיו בפתח והחורף האהוב עלי מתקרב) לכן משפטי הפתיחה האלו הפתיעו אותי אך מייד התחברתי להרגשתה, לאהבת המים, הקיץ, המפגשים עם אבא ולאופיה החם והמיוחד. כל כך לא אופייני לבנות הדור החדש המחוברות למחשב, לאינטרנט ולפייסבוק, לבגדים, למסיבות ולקשקושים.
אגם לא כזאת, אגם היא ילדה כלבבי. 
נשאבתי לתחושתה שאוטוטו משהו הולך להשתנות וכמו שאני "טורפת" עוגה טובה (מה לעשות...), כך גם "טרפתי" דף אחרי דף בהנאה ונקשרתי לליבה של אגם, לשאלתה הגדולה "איך ידעתי?"  ולסיפור המרתק אל הגילוי המרגש עבורה ועבור הקוראים ...


איור: הילה חבקין
איוריה היפים של הילה חבקין מזכירים לי את החופשות ליד הכנרת הקסומה, המראות, האויר והרוגע הגדול שסביבה. 
הכנרת, המתמלאת ומתרוקנת ממש כבני האדם, הכנרת, מלאת היופי, המסתורין והשקט.
היה לי העונג לגלות את סיפרה החדש של חנה לבנה בשעות שישי אחר הצהריים, עם קפה, עוגה והחוש השישי של אגם.


הנאה מובטחת... 

החוש השישי של אגם מאת חנה לבנה, איורים: הילה חבקין בהוצאת ספרית פועלים.

יום ראשון, 11 בדצמבר 2011

עוד ועוד בעין הוד. יום הולדת של יופי ושלווה

ביום ההולדת שלי לא תפגשו אותי בעבודה. לא משנה מה ואיך נחגוג. מה שבטוח שחופש ביום הולדתי הוא חובה.
אז ללא הפקות, ללא חופשות יקרות, יום של כיף בחברת אהוביי זה הטוב ביותר שאני יכולה לצפות.
ומה בחרתי השנה ? לטייל. יום שמש נפלא בדצמבר הקר זו כבר מתנה.
ואם לטייל ואם שלווה ויופי,  אז כפר האמנים עין הוד זו בחירתי.
עוד ועוד בעין הוד. 

בדרך לעין הוד, אין כמו ארוחת בוקר טובה והפעם ב נילי, ביית יין מסעדה בזכרון יעקב שאירח אותנו בחיוך ובאוירה חמימה


לקינוח קפה נפלא וצילום על ידי הדס שלנו הצלמת המוכשרת

ביקור בעין הוד באמצע השבוע שונה לגמרי מביקור בשבת.
השקט והשלווה בסמטאות היפות זו חוייה נפלאה ויוצאת דופן.
והנה זוג שקיבל את פנינו


ועוד זוג (והפעם שלי)


הפיל והפרח שפגשנו בין השבילים 


ודלת סתרים וגוונים אהובים


איזה כיף לטפס בסמטאות ולגלות


ולהציץ ולגלות...


מתיקות שיוצאת לטייל.


ביקור נפלא בגלריות האמנים וב סטודיו קדרות טל שחר שם פגשנו כלים מקסימים וחנוכיות 


ובדרך אל המקום האהוב עלי ביותר בעין הוד, סטודיו לקרמיקה מגל , פצחה הדס בריקוד לאמא


ונשיקה מתוקה על המרפסת המקסימה


של האחיות מגל שאני תמיד שמחה לבלות אצלהן ולראות את עבודות הקרמיקה היפייפיות שהן יוצרות וכמובן לרכוש עוד תליון לאוסף הפרטי שלי. והפעם בשקט של אמצע השבוע זכינו לתשומת ליבן המלאה, להסבר על אופן צביעת הקערות ולחיוך וחוויה נעימה.

וזה התליון שבחרתי הפעם. מזהים אותו בין הנוריות ?


טוב, אז הנה אתן לו את כל הבמה


יום הולדת נפלא


פוסטים קודמים על עין הוד וקרמיקה מגל


יום שישי, 9 בדצמבר 2011

יש בה מהכל. קיסריה

בשבת יפה, "מלאת שמש" (כמו שאמא אומרת) והפעם שמש נעימה וחמימה, שמש של סתיו המתקרב לחורף, יצאנו לטיול של "הכל כלול"...גם נוף, גם ים, גם הפעלות, גם אוכל וגם צילומים צילומים צילומים.
"לאן נוסעים?" שאלתי, אמא ענתה בשימחה "קיסריה".  תראי, מחכות לך שם הפתעות.
והנה ההפתעה הראשונה:


שקיות ועוד שקיות של קישוטים ופיצ'פקס לילדות שאוהבות להתגנדר. כל ילדה בחרה את מה שהיא אוהבת ולאחר מכן הצטלמה כמו נסיכה. 


אהבתי את הצבעים (וגם אמא שצילמה וצילמה) אבל מיהרתי להצגות ולמופעים. בדרך פגשתי את "פסל האדם". נזכרתי מיד בפסלים שראינו בצרפת, פסלי האדם אך זו קצת הפחידה אותי. אמא ואבא דווקא התלהבו...


אמן אחד מוכשר במיוחד התיז צבעים על חולצות לבנות ופורטרטים יפים נולדו תוך מספר דקות.


והנה אבא שלי האמן המוכשר במופע שיויי משקל


קבוצת ורודים הגיע במפתיע וכמה הם יפים על רקע העתיקות

ומצחיקים... 


ואם כבר מדברים על מצחיקים, זה הזוג שהכי הצחיק אותי. "פמיליה פנטסטיק". הרגשתי ממש כמו במופע רחוב בפאריז. (גם אמא...)


פגשנו "זוג תינוקות" שלא נראו לי מרוצים במיוחד...


וקצת שקט ב"בית הסביבון" בו ניתן להתקרב, לגעת, לסובב סביבונים יפים ומיוחדים. 
הנה אחד שאהבתי עם ברכות


ועוד קצת שקט שאבא מצא, "קומפוזיציה יפה". כך הסבירו לי.



מבט החוצה מחולון המוזיאון 


והרגע לו חיכיתי יותר מכל, איסוף צדפים לאוסף שלנו

ועם אמא

ואלו הצבעים באותו הרגע (קרדיט לאבא כמובן...)



ולגבי הרגע לו חיכיתי יותר מכל...אולי בעצם זה הרגע.... 



ותמונה שצילמתי לבקשת הקהל...


Related Posts with Thumbnails