גילינו את הסוד

"בואי ננסה להכין את הקיגלך של סבתא ברטינה..." אמרה לי לפתע אמי במטבח ביתה בשעת צהריים. "את יודעת מהו הסוד?" שאלתי. "אני חושבת שכן" ענתה לי.

סבתא ברטינה והקיגלך 

שנים רבות עברו מאז שאכלתי את הקיגלך בדבש המופלאים שסבתי היתה מכינה. נותרו לי עמוק עמוק בלב המראות והארומה, העיגולים הקטנים הנפלאים הטבולים בדבש. כשסבתי היתה מכינה אותם כולם התמוגגו ומאז שהיא כבר אינה עמנו לא העז אף אחד לנסות להכינם.

בנות הדודות של אמי פתחו לאחרונה במתקפת העלאת זכרונות טלפונית בנושא הקיגלך של סבתא ברטינה (באבא ברטינה ברומנית) ואמי החליטה שצריך לנסות. 

"אבוא מחר, אחר הצהריים וננסה יחד" אמרתי. 

זה לא רשום בשום מקום, באף מחברת, באף פתק, חשבתי לעצמי ואמי אישרה זאת.

"אז איך בכל זאת נגיע אל הטעם"? שאלתי. "ננסה" אמרה אמי. 

וניסינו. 

בצק הדבש נרקם לו לאיטו. "אני אכין את הכדורים ואת תטגני" אמרה לי אמי, אחרת זה נשרף.

עבדנו מהר. היא עיגולים, אני טיגונים. "קצת גדולים מדי" אמרתי והקטנתי. בהתחלה קצת נשרפו אך לאט לאט למדתי שצריך לעבוד מהר מהר.

לאחר הטיגון הועברו ברוב כבוד הקיגלך לסיר ועורבבו בדבש.

"בואי נטעם" אמרה אמי. טעמנו. אמממ טעים. אבל זה לא זה. זה לא הטעם, לא הריח. 
זה לא.

"לא נורא" אמרה אמי, "ננסה שוב עם סוכר וניל בפעם הבאה".

אכלנו כמה קיגלך ואת היתר לקחתי בקופסא הביתה. קופסאת הקיגלך נכנסה למקרר. אמנם טעים אך זה לא זה, חזרתי ואמרתי לעצמי שוב ושוב.

למחרת בערב, הפעם במטבח ביתי, אמי ואני מסתכלות על הקופסא. אני פותחת את המיכסה ו...הריח...ריח הילדות עם סבתא חזר. הטעם הופיע. זו הארומה. אלו הקיגלך של סבתא. לילה ויום במקרר החזירו את הזכרונות. הביאו את הטעם.

גילינו את הסוד.

סבתא ברטינה ואני 

סבתא ברטינה. ציור, איריס קובליו

סבתא בימים טובים במרפסת הירושלמית של אחותי

סבתא שלנו ושלושת נכדיה האהובים,
אחותי איריס, אחי אורן ואני הקטנטונת.