יום שני, 23 בינואר 2012

הרגעים היפים פה, ממש בהישג יד. שנתיים לבלוג

ביום הולדתי, שחל בחודש שעבר, בין ים הברכות הרבות והמרגשות שקיבלתי בפייסבוק של ורדים והדסים, זכורה לי היטב אחת מהן.
מילים שכתבה לי יפית כחלון בעלת הבלוג חלום ילדותובין מילותיה כתבה לי יפית שהפוסטים שלי מראים את רסיסי החיים והרגעים היפים שנמצאים פה ממש בהישג יד.
מילים אילו מתארות לדעתי באופן הטוב ביותר את מהות הבלוג, את העומד מאחוריו ואת הלמה בכלל לכתוב בלוג.
מעבר לכך שזהו מעין אלבום ויומן בעיקר עבור בתי הדס (שמפליאה ברשומותיה האישיות בבלוג לעיתים...), זהו גם מקום הנותן ביטוי לרגעי הקסם הפרטיים של משפחתינו, של היום יום, של פשטות השיגרה. תיעוד על ידי כתיבה וצילום של הנאות קטנות וגדולות, געגועים, נוסטלגיה, המלצות ושיתוף חוויות וכל אשר העולה על ליבנו.
"אמא תבקשי משאלה", ביקשה ממני הדס, ואני ביקשתי וצילמתי.
כתיבה וצילום, שתי אהבות. את הקשר שלי לכתיבה אפשר למצוא בפוסט שנה לבלוג.
לרגל ציון שנתיים לבלוג, אתמקד הפעם באהבה שלי לצילום.
מאז היותי ילדה אהבתי לצלם. בזמנו כמובן היו מצלמות עם פילם שהייתי צריכה לחשוב כמה פעמים לפני שצילמתי כדי לא לבזבז את סרט הצילום. אך בכל זאת ערמות של תמונות ואלבומים ממלאים את ארגזיי במחסן. (אין מקום בבית...)
צילום חלונות ופתחים למינהם עוררו בי עניין רב במשך שנים ובטיוליי בעיקר בחו"ל התמקדתי בנושאים אלו. קצת על כך בפוסט פאריז, חלונות וחלומות מאז שנולדה בתנו הדס (ורכשנו מצלמה דיגיטלית כמובן), כמויות הקליקים אדירות ובקיצור, אין יום בלי לצלם.
בעלי, הידוע בעולם בעולם הוירטואלי כמתקן הזכרונות  גם הוא כמוני מכור לצילום ומן הסתם הדס גודלת לתוך האוירה ויודעת שאין אין אין חגיגה בלי מצלמה.
לפעמים שואלים אותי: מה יש לצלם כאן? או : למה את מצלמת? קשה לי להסביר. אני מדמיינת את התמונה שתיולד מבעד לעדשה גם בסיטואציה שיגרתית לחלוטין. להעביר את הרגשתי, להביע ולהוציא לאור דרך הצילום, דרך התמונה.
אני רואה ומייד מתרגמת לאיך זה ייראה בתמונה.

הנה לפניכם, לקט מתוך פוסטים וצילומים שצילמתי השנה, שאותם בחר עבורכם בעלי אילן.
להנאתכם... (כל כותרת וכל תמונה הם קישור לפוסט).


רקפות מלכותיות 
אני רוצה להודות...
לבעלי האהוב על התמיכה הרבה והפרגון (וגם הסבלנות....).
לבתי אוצרי, היהלום שלי הדס, שהיא מקור השראה גדול.
לאחותי הציירת המוכשרת איריס, המעודדת, מבקרת ו"דוחפת" אותי לעשייה וליצירה וכמובן לקוראי ולמגיבי הבלוג והפייסבוק של הבלוג המשמחים אותי בכל תגובה ובכלל מעצם ההתעניינות והקריאה.


עם צילום זה שצילמתי בשדות מלאי פריחה ויופי, אני שולחת לכולם אור, צבעים, שמחה והנאות מהרגעים הקטנים.


יום שלישי, 10 בינואר 2012

גילינו את הסוד

"בואי ננסה להכין את הקיגלך של סבתא ברטינה..." אמרה לי לפתע אמי במטבח ביתה בשעת צהריים. "את יודעת מהו הסוד?" שאלתי. "אני חושבת שכן" ענתה לי.
סבתא ברטינה והקיגלך 



שנים רבות עברו מאז שאכלתי את הקיגלך בדבש המופלאים שסבתי היתה מכינה. נותרו לי עמוק עמוק בלב המראות והארומה, העיגולים הקטנים הנפלאים הטבולים בדבש. כשסבתי היתה מכינה אותם כולם התמוגגו ומאז שהיא כבר אינה עמנו לא העז אף אחד לנסות להכינם.
בנות הדודות של אמי פתחו לאחרונה במתקפת העלאת זכרונות טלפונית בנושא הקיגלך של סבתא ברטינה (באבא ברטינה ברומנית) ואמי החליטה שצריך לנסות. 
"אבוא מחר, אחר הצהריים וננסה יחד" אמרתי. 
זה לא רשום בשום מקום, באף מחברת, באף פתק, חשבתי לעצמי ואמי אישרה זאת.
"אז איך בכל זאת נגיע אל הטעם"? שאלתי. "ננסה" אמרה אמי. 
וניסינו. 
בצק הדבש נרקם לו לאיטו. "אני אכין את הכדורים ואת תטגני" אמרה לי אמי, אחרת זה נשרף.
עבדנו מהר. היא עיגולים, אני טיגונים. "קצת גדולים מדי" אמרתי והקטנתי. בהתחלה קצת נשרפו אך לאט לאט למדתי שצריך לעבוד מהר מהר.
לאחר הטיגון הועברו ברוב כבוד הקיגלך לסיר ועורבבו בדבש.
"בואי נטעם" אמרה אמי. טעמנו. אמממ טעים. אבל זה לא זה. זה לא הטעם, לא הריח. 
זה לא.
"לא נורא" אמרה אמי, "ננסה שוב עם סוכר וניל בפעם הבאה".
אכלנו כמה קיגלך ואת היתר לקחתי בקופסא הביתה. קופסאת הקיגלך נכנסה למקרר. אמנם טעים אך זה לא זה, חזרתי ואמרתי לעצמי שוב ושוב.
למחרת בערב, הפעם במטבח ביתי, אמי ואני מסתכלות על הקופסא. אני פותחת את המיכסה ו...הריח...ריח הילדות עם סבתא חזר. הטעם הופיע. זו הארומה. אלו הקיגלך של סבתא. לילה ויום במקרר החזירו את הזכרונות. הביאו את הטעם.
גילינו את הסוד.
סבתא ברטינה ואני 

סבתא ברטינה. ציור, איריס קובליו


סבתא בימים טובים במרפסת הירושלמית של אחותי

סבתא שלנו ושלושת נכדיה האהובים,
אחותי איריס, אחי אורן ואני הקטנטונת.


Related Posts with Thumbnails