החייל והאור

המפתח מסתובב, המנוע מתעורר, חלון הרכב יורד אט אט,
נסיעה קצרה לאחור, יציאה מהחניה וקדימה,
אל בוקר חדש, אל הגן.


ברכת הבוקר של ילדה קטנה, עוד לא בת חמש,
ברכה שהפכה ביוזמתה לנוסח קבוע ויומי,
ברכה השלוחה לחייל שלנו שלא רואה את האור,
לא את אור השמש ולא את האור בקצה המנהרה.


מברכת "בוקר טוב ובהצלחה לגלעד שליט", מתחילים את היום.
מברכת "שבוע טוב ובהצלחה לגלעד שליט", מתחילים את השבוע.


ועוברים הימים, עוברים חודשים וחולפות השנים,
והיום כבר חמש שנים.

שלט אחד צועק בשתיקתו.
פקק. הכל תקוע.
איזה אבסורד.


ועדכון של תקווה היום, ה-11/10/11
תקווה חדשה לשחרור


מחכים לך גלעד


והנה היום, ה-18/10/11
יום שלישי, שבע בערב
וגלעד שליט כבר בבית.


ושב הבן הביתה.
בשעה טובה. 

רשומה קודמת, הסיפור שכתב גלעד שליט - לחצו כאן

מתחם ביאליק. לאן זה לוקח אותי

LOVE  גדול מקדם את פנינו בעלייה במדרגות לכיוון מתחם ביאליק. אין כמו המילה אהבה כדי להתחיל ביקור תל אביבי שקט שכזה, בבוקר חג השבועות, בו הרחובות שקטים, ריקים, פה ושם חתול רחוב מחפש אוכל וברקע נשמעים צלילי מנועי המזגנים מן הבתים הישנים והחדשים. 

במתחם המשוחזר והעגול חמישה מוזיאונים ומרכזי תרבות משוקמים ומחודשים. אנחנו סיירנו בשניים.

הראשון, ביתו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. הצטרפנו לסיור לילדים בעקבות שירי הילדות הראשונים שכתב.

בתוך המוזיאון אסור לצלם ועבורינו לא קל הדבר. לצלם זה חלק מהחוויה. לתעד מהזוית שלנו, למצוא את המקומות המושכים את עיננו וליבנו ולהנציח אותם כדי לשמור ולהציץ בהם מידי פעם. עבור ילדה קטנה כמו הדס, כל ביקור עם תמונות למזכרת נצרב בזכרונה. עצם החזרה לתמונות, ההתבוננות בחוויות, מתחזקת אצלה מעין זכרון. 

לי למשל, יש זכרונות מסויימים מילדותי המוקדמת רק מתמונות  (ואז, היו מצלמים כידוע מעט). בזכות הצילומים האלו אני "זוכרת". 

אז בסיור לא צילמנו בפנים.

לא צילמנו את חדר השינה שהוסב לחדר בו ילדים יכולים להינות ולהשתעשע עם יצירות ביאליק המוכרות כגון "קן לציפור", "עציץ פרחים", "שתי בנות", "נדנדה" ועוד...

לא צילמנו את חדר האוכל, חדר האורחים, הספרייה שהיתה המקום האהוב על ביאליק במיוחד והמרפסת שבזמנו היתה צופה לים, בה אהב לשבת, לקרוא, לקבל השראה ולכתוב. המרפסת בנויה מעץ בהמשך לחדר הספריה. כשיושבים במקום, אפשר לדמיין את הרגעים הקסומים של ביאליק באיזור המיוחד לליבו.  

מרפסת העץ במבט מבחוץ ובזוויות שלי !

הביקור בביתו של ביאליק מחזיר אותי לילדות ולספר שיריו העבה שסחבנו בילקוט, מחזיר אותי לימי בית הספר היסודי שלי, ולמורות, שלא ממש ידעו להעביר לילדים הרכים את האהבה לספרות ולשירה. אני מניחה שכל חבריי דאז הכירו ואהבו למרות זאת, לפחות כמה משיריו הידועים.

המילה ביאליק, הצליל שלה, מחזיר אותי לרחוב ביאליק ברמת גן, רחוב ילדותי, רחוב בו ביליתי ימים רבים, רחוב בו הכרתי כל חנות וחנות, רחוב בו לא יכולתי לעבור בלי לפגוש מישהו שאני מכירה. 

ושם בכיכר אורדע בלב רחוב ביאליק הססגוני, צילמתי לא מזמן את פסלו של ביאליק, יושב בנחת, אוחז במקלו במין חיבה שכזאת, נוצץ בשמש ומהווה מקום נחיתה ליונים בנות המקום.

מנוחת המשורר. צולם ברחוב ביאליק ברמת גן.

בעיר זו, מצא את מנוחתו.

המבנה השני במסגרת סיור הילדים (והילדים בנפשם...) הוא בבית העיר, בניין עיריית תל-אביב הישן.

במבנה המשופץ והמשומר לתפארת, פגשנו מספר דמויות (המגולמות על ידי שחקנים) מעברה של העיר. לא אוסיף בתיאור על מנת להשאיר את ההפתעה למבקרים.

וקצת "חגיגה פרחונית" לרגל חג השבועות. כן, משהו לקחת הביתה. סדנת פרחים.

בבית העיר, התמלא חדר בצמחיה ריחנית ובראשי פרחים בשלל גוונים ובהם יכלו הילדים להינות משזירת זר קטן, אישי, זר ביכורים. פרחים הם תמיד חגיגה.

ובתיאום נפלא של ירוק ורוד ולבן,

 קצת רגיעה ליד המזרקה בכיכר המתחם.

ולתת למצלמה לעבוד...

לצלם את הטעם

 איזה מאכל אמא היתה לוקחת איתה לאי בודד? עגבניה ! (ושוקולד...). כשהיא רואה עגבניה, כאילו ראתה אוצר.

אמא אומרת שאין כמו ריח של עגבניה טריה, זו שעומדת מחוץ למקרר.

היא אוהבת עגבניות בכל המינים והסוגים, גדולות, קטנות, שרי, משה דיין, עגבניות לא בשלות המונחות בסלסלה על שולחן המטבח, מחכות לצבען האדום שיגיע, שימתיק, שימריא אל הטעם.

כך אמא אומרת ומעבירה אלי את אהבת הירק האדום הזה. 

אין יום שאמא לא מכינה סלט. סלט ירקות, עם קצת מלח ושמן זית. אמא שוטפת וטועמת, מקלפת וטועמת, חותכת וטועמת...

את הסלט הטעים הכינה דודה איריס בשבועות. אמא לא יכלה להתאפק, (טעמה עוד לפני הארוחה) וצילמה...

אפרסק , הפרי האהוב על אמא.

אני אוהבת המון פירות ! אמא פחות....(נו, תנו לה עגבניות...)

וכמו עם הסלט, לא מוותרים על זיתים אצלנו ובאופן יומי, זיתים ירוקים ושמנים ובדרך כלל ללא גרעינים, חתוכים או שלמים, מככבים על שולחננו ומקבלים כבוד בקופסא יעודית מיוחדת.

תבלינים הם דווקא הצד של אבא. השף שלנו והמוסיף את הטעם לחיינו...

ו"למה אנחנו לא יכולים לאכול ממתקים כל היום ?" 

יש ספר כזה.

מעניין למה אמא קנתה לי אותו...

שמחת הלבן...שבועות כבר כאן

בוקר. קוים צרים של אור על קירות החדר הורוד שלי.
מקשיבה לקולות הבוקר, צלילי הצלחות שאבא מסדר במטבח, הספלים המונחים על השיש והכפית המערבבת את הקפה.
צלילי כפכפי האצבע של אבא, של אמא, צעדים מהירים, צעדים איטיים, דיבורים שקטים.
למרות הקולות והצלילים המוכרים של הבוקר, מרגישה משהו חגיגי באויר.
שומעת את אמא שוטפת משהו בכיור. מבינה שאלו הפירות לסלסלת שבועות. אני קמה מהר מהמיטה.
השימלה הלבנה שלי מוכנה, מגוהצת, תלויה על קולב יפה ומרופד ממשי. גם הזר הלבן כבר מוכן.

חגיגת שבועות היום בגן.

סלסלה מפלסטלינה עם פירות וגזר שהכנתי

 (והכל מיניאטורות אמא אומרת...)

וגם סלסלה מנייר בעבודת צוות של ילדי הגן

השמלה, הזר, הטנא ואני בדרך לחגיגת שבועות

ואי אפשר בלי משהו מצחיק....

זה מה שאמא קיבלה בעבודה שלה

(ולא, היא לא עובדת בשטראוס....)