חדש בשנה החדשה

יום לפני ראש השנה.
לא הייתי פה מזמן. הבלוג הפרטי שלי שכל כך אהבתי נותר לו בצד. 
שנה שאוטוטו מתחילה היא בשבילי סיום של תקופה ארוכה בחיי, חממת העבודה של שנים רבות באותו המקום, עם אותם אנשים (פחות או יותר) ועם אותו הנושא בו עסקתי.
כספים, כספים ועוד כספים. בנקים ומספרים, דוחות וסגירות חודש.
הכל מאחורי. 

מצפה לשינוי ולהתחלות החדשות. שאוכל לשלב את היצר שבי ואת שאוהבת נפשי, לתוך עיסוקיי.

שתבוא עלינו שנה טובה מאד עם שקט ורוגע.
שנה של חיוכים ורגעי אושר קטנים ואם נזכה גם לגדולים.

אלול בירושלים

שני ביקורים קסומים בירושלים בשבוע אחד. הראשון התחיל בשעות אחר הצהריים אל תוך הערב. השני התחיל בלילה אל תוך הבוקר. שני טיולים עם אויר הרים, רוח סתוית נעימה וקרירה, סמטאות יפייפים שוממים המתמלאים כבמטה קסם באנשים עם רדת החשיכה, ריחות תבלינים, ירקות ופירות, טעמים וטעימות, סיפורים ואגדות וצחוק של חברים, תפילות וסליחות.
                                          אלול בירושלים.

חלונות קיבלו את פני. לצלם חלונות, אהבה ישנה שנשארת בלב. צילום של חלון או דלת תמיד חוזר איתי מכל טיול.

עולם שלם מאחורי התכלת

 וסימטאות המחכות בסבלנות למבקרי הלילה.

צבעי המרפסות וצבעי האריחים, חגיגת הגוונים

על מעקה אחת המרפסות (וברקע סיפורי המדריכה), הרמתי את ראשי ואלי הסתכלה, יונה צנומה,  לא במיוחד צעירה,  לא כל כך יפה, מבטה קרא לעדשה.

ומן הסמטאות לרחוב הסואן ששינה פניו ובמרכזו חולפות להן ברוגע ובשקט רכבות חדישות, קלות וקלילות עם ריח של חו"ל. 

כניסה לשוק מחנה יהודה הגדול, המסקרן, הצבעוני. חדש מול ישן.

בעלי הסמארטפונים למדו לדעת שמרגע קבלת המכשיר הם מתחילים לקנות לו מתנות. הנה כמה מתנות לטלפון. גם הוא צריך צבע...

ומשהו שתמיד היה ותמיד יהיה

ולא רק לגבר...משהו גם לאישה

חלונות ועגלות

ואותן עגלות מקרוב (איך אפשר שלא...)

קצת מלוח (אין כמו זיתים)

והרבה מתוק

הו....חגיגה לאוהבי החלבה 

ומשהו פריך... 

אז אחרי כל המתוק קצת אוכל אמיתי

ואיך לא...קצת פיצ'פקס לנפש

אי אפשר בלי רימונים מלאי טוב וברכה

ובאופן טבעי גם השופר

המתחבר אל הלילה ואל חומות מוזיאון מגדל דוד והחיזיון הלילי המרהיב.

הנה טעימה 

משם לרובע היהודי ולרחבת הכותל ההומה

בקשות ותפילות, פתקים וניירות באבנים החלקות

סליחות וברכות

שתהיה שנה טובה ורק שמחות.

אוניק ליקך...עוגת הדבש של אמא שלי

כשמגיעים לאמא ועל השולחן מונחות כמה תבניות של אוניק ליקך

 (עוגות דבש) אז זה ברור. ראש השנה הגיע.

ותמיד אנחנו אומרות, למה להכין אותן רק בראש השנה? הרי הן כל כך מתוקות וטעימות, מזכירות את הילדות, את הבית החם, את סבתא ברטינה. ותמיד סוגרים על הבטחה שלא נחכה עד ראש השנה הבא וגם במהלך השנה אמא תאפה אותן. זה לא ממש קורה, בעצם אולי, פעם, פעמיים אבל אין כמו אפייתן לקראת ראש השנה. הטעימה המחודשת של פרוסת העוגה, התענוג המתחדש כל תחילת שנה.

ולא סתם עוד עוגת דבש.

מי שטעם אותן יכול להעיד שאין, אבל אין אין אין כמותן.

יש קסם במתכון ואגלה אותו למי שמעוניין.

שנה טובה