דיאלוג עם דג

אני לא אוכלת דגים.
אני אוהבת לראות דגים. אוהבת לטייל במוזיאונים ובאקווריומים גדולים כשמתאפשר, להלך בחדרים החשוכים והמוארים בצבעי הכחול העמוק ובגוונים והצורות של יצורי המים.
אני אוהבת את השקט שלהם, הרוגע. ואפרופו רוגע. יש לי שני דגי קרב.
דג אחד שוחה לו בשקט בביתנו, דג כחול כהה, קטנטן. הדג השני שוחה לו בשקט על שולחני בעבודה, דג טורקיז זוהר ומפואר.
שני דגים. דגי קרב. דגים בסך הכל. דומים אך שונים.
הדג שבבית שמח כשחוזרים הביתה. הוא "מתעורר", קופץ אך די מהר חוזר לשלוותו. לעיתים צריך לחפש אותו בין האבנים.
הדג שבעבודה יוצא מגדרו כאשר אני מגיעה בבוקר, מסתכל, קופץ, משתולל ועובר זמן עד שנרגע. במשך היום כשמבטי מופנה למסך המחשב אני רואה אותו בזוית העין, מטייל בין ענפי הצמחים, נח או מסתקרן.
הדג שבבית אוהב לאכול בשקט, לבד, כשהדס מפזרת לו את האוכל הוא עושה עצמו כאילו לא איכפת לו בכלל שהאוכל מגיע ומחכה שנלך  ואז הוא בשקט אוכל.
הדג שבעבודה קולט בזוית עינו שאני מוציאה את השקית הצהובה  מהמגירה ומייד עושה "סלטות" במים ובחוסר סבלנות והתרגשות מנסה "לשבור" את דפנות הזכוכית ולהגיע אל האוכל. הוא מכיר היטב את השקית הצהובה ומבין שהאוכל מגיע. הוא טורף מייד ולעיתים מפספס ומפיל את פירורי האוכל או מנסה לקפוץ החוצה...הוא שמח שאני לידו. מסתכלת.

                    שונים אך דומים. שני דגי הקרב שלי, מרגיעים.