רמת גן בשבילי...היא חזרה במנהרת הזמן. והפעם אני כותבת על רחוב ביאליק.
אם אתם באיזור וחשקה נפשיכם (ובטניכם) בפלאפל טוב, אבל הכי טוב בסביבה, בואו (בהמוניכם...) לפלאפל אורדע בכיכר הוותיקה בלב רחוב ביאליק השוקק חנויות. הפלאפל המענג, הפשוט, הטרי, שלא חריף מידי ולא יבש מידי ולא כהה מידי...
וכמו שעל השלט כתוב: אותה מנה כבר מעל 50 שנה.
וכשאתם יושבים או עומדים, עם מנה או חצי מנת פלאפל ביד, שם בכיכר אורדע, בקרו את פסלו של חיים נחמן ביאליק היושב לו בנחת, אוחז במקל הסבא, מקמט את מיצחו וצופה בעשרות היונים המתהלכות בכיכר או המשתזפות מעל חוטי החשמל ומשקיפות על העוברים ושבים הפוטנציאליים שישליכו לעברן פירורי לחם (או פיתה).
לפי המראה המלא והבריא שלהן, הן לא רעבות כלל...
וגם פסלים שחוקים אלו, שידעו אינספור ילדים שטיפסו על גבם. עדיין...עומדים בגאווה. זוהרים ולוהטים מקרני השמש.
פינות חדשות צצות כפטריות לאחר הגשם. בתי קפה. נסיונות התחדשות העולים יפה ומשתלבים בנוף הישן. מגרש חנייה שהפך לבית קפה.
חנות הספרים הוותיקה משנת 1953 פורת ספרים (קישור) המוקפת בתוספת חדישה, בית קפה, המושך את קהל הקונים, הקוראים או סתם חובבי ספרים ו/או קפה. כמה יפה ונחמד. ואם התעייפתם משיטוט בחנויות הרבות ברחוב הסואן, שבו לנוח בגינה קטנטונת, מוצלת וירוקה, מטופחת ונוסטלגית...גינת בניין העירייה. השעון הוותיק והיפה, הבנוי על האדמה, כבר לא עובד. לפחות לא בביקורי הנוכחי.
אולי זה חלק מענין העצירה בזמן. אכן עצירה, אך לא הישארות מאחור.
רמת גן הוותיקה, המבוגרת, נעים שוב ושוב לבקרך, להיזכר בילדות בה הייתי צועדת ברגל (ירידות...ירידות...ירידות...), מטיילת עם אמא או עם חברות, קונה בפורת ספרים, בנעלי איילה או בנעלי במבינו, שותה מיץ טבעי בפינת ביאליק/כופר הישוב, פוגשת שכן כזה או אחר ופנים מוכרות בכל עבר וצועדת הביתה ברגל (עליות...עליות...עליות...)
מאז שעזבתי את רמת גן, אני אוהבת לחזור אליה (זה הרבה יותר קל מלצעוד בירידות ובעליות כבעבר, פשוט מגיעים ברכב וחונים בחנייה המרכזית), לטעום מעט מטעמי ומטעמי הנוסטלגיה, לדוג מציאות בחנויות המטריפות ולשוב הביתה עם טעם מתוק של עוד. (עד הביקור הבא).
