יום חמישי, 16 בפברואר 2012

לפגוש את יעל, קוסמת עיסת הנייר.


בוקר. גשום, קר ואפרורי. את פנינו מקבלים פנים מאירות וחיוך גדול.   
הגענו אל "הבית של יעלי". 
בהרכב מלא הכולל את הדס, בעלי (הידוע כ"מתקן הזכרונות") ואותי, נסענו דרומה כדי לפגוש סוף סוף, פנים אל פנים את יעל.

                                       
והשימחה היתה גדולה. שימחת הבובות, הצבעים, הצורות, העושר והיופי.
למרות שהכרתי את הבבושקות הנפלאות מתמונות שיעל פרסמה בפייסבוק  ובבלוג המקסים שלה, אין כמו לראותן בלייב, להתקרב ("תגעו, תגעו", אמרה לנו יעל), לחוש ולראות את הדבר האמיתי.

העיניים, לא ניתן להתעלם מיופיין, הן פשוט מדברות ישירות אל הלב.
והבבושקות הנוצרות במקצועיות בידיה רבות הכשרון של יעל אלקיים, כאילו עקבו אחר צעדינו בבית וביקשו לדעת את מי אנו אוהבים יותר. 
את "סופר בבושקה" ? או את  "בלבוסטע" ? את "מותק" ? או את "הבובה זהבה" ? והן רבות ושונות ואחת יפה יותר מהשניה. 


עיסת נייר בידיה של יעל הופכת לאוצר. ואוצר אחד כזה כבש אותי במיוחד.  טומי. 
לטומי עיני תכלת ענקיות ומבט מהפנט. וקשה, קשה לעבור לידו מבלי להחסיר פעימה.


הירידה אל הסטודיו של יעל היא כניסה אל המקום בו מתגשם כל יום חלום, בו נוצרות באהבה גדולה יצירותיה של יעל (ולא רק בבושקות).  בסטודיו החלומי נערכות גם סדנאות ואפשר לחוש באויר את ההנאה והכיף הגדול אפילו רק מהשהייה במקום. 
יעל מדגימה ומספרת בהתלהבות רבה על תהליך היצירה ואני מוקסמת. כמה נועם במילותיה ואיזו חמימות.
בסטודיו אנו פוגשים בבת הזוג העתידית לטומי,  היא עדיין בתהליך ההריון של אמא שלה. משהו כמו חודש שמיני... (ציטוט של יעל).


הסטודיו הנהדר והמרווח מזמין ומפתה להישאר בו עוד ועוד.
הדס מתחברת כמובן לדמויות השונות והצבעוניות .


עיניה הנוצצות של יעל מלוות אותנו בשמחה לחדר נוסף בסטודיו. כאן מתגלה לעינינו הרהיט הירקרק המקסים (שגם אותו הכרתי מתמונות) אך אין כמו המציאות. חוץ מפיסול בעיסת נייר יעל גם משפצת רהיטים, תופרת (נפלא), מפסלת בבצק סוכר עוגות משגעות, כותבת בלוג מרהיב ומעניין ובטח ישנם עוד כישורים רבים שוודאי עוד אגלה.


וחזרה לעיסת הנייר. בסטודיו של יעל עומד לו כסא יום הולדת מפואר ביותר שלא יכולתי להפסיק להתלהב גם ממנו.
"שבי עליו", אמרה לי יעל (ואני הרגשתי כמו עליסה בארץ הפלאות...)
ורק אחרי כמה שיכנועים הסכמתי (בפחד) להתיישב. זה בסדר. גם מבוגרים יכולים לשבת עליו. הוא שורד. 
פיניתי מייד את מקומי להדס שהרגישה בו (כמובן) מלכה. 





קערת האבטיח הנהדרת משכה אליה את הדס כדי לבחור לה מגנט מעיסת נייר.






והנה הוא ליד קנווס הבבושקה שבחרנו לחדר של הדס 

                                 
 עם אירוח לבבי שכזה ועם טעם של עוד, נפרדנו בתמונה למזכרת
 (עד הפעם הבאה).

יעל (בחשיפה ראשונה לדבריה) , הדס ואני

בוקר גשום, קר ואפרורי נצבע בצבעים עליזים ומחממי לב ב"בית של יעלי".

יום שני, 6 בפברואר 2012

עין כרם בורוד לבן

בכל שנה (ממש כמו ילדה קטנה) אני לא מפסיקה להתלהב מיופיין ומעצם הופעתן של השקדיות. היכן הן הסתתרו לאחר שנשרו פרחיהן? זה תמיד מפליא אותי איך לא שמתי לב לענפים הערומים במשך השנה ולפתע בחודשי החורף,  הן מופיעות בצידי הכבישים כאילו עברה שם פייה ועם שרביטה פיזרה אותן כבמטה קסם...

והן חיכו לנו בדרכנו לעין כרם, לבנות, ורודות, שקדיות מלכותיות.


פיסת אירופה קטנה. והיא פה. אצלנו.


אויר צלול, הכל ירוק, שמש זורחת, מה אפשר עוד לבקש 


פינות מסתוריות, הדס מנסה לגלות את סוד הגן הנעלם... 



להציץ אל הנוף, דרך הסמטאות 
                 
  גינות קסומות, חצרות מן האגדות





זהב בשמיים



 קצת צבעים לעיניים 





גלידה חורפית ב"עין כרם המתוקה"
   

ו"הבית של הדס" שהתגלה לו בדרך (לא צריך משכנתא) 



רוגע ויופי, אויר לתפארת וקסם הטבע בורוד


 בלבן


ושוב בורוד

                                
לימים יפים, מאושרים וורודים.


ט"ו בשבט שמח

יום רביעי, 1 בפברואר 2012

הרגע הגיע

מסובבת את מפתח תיבת הדואר. בפנים כמה דפי פרסומות. אולי זה בכל זאת שם, מתחבא לו. כך אני בודקת ומחכה בזמן האחרון. אני יודעת שזה יגיע, זה הזמן. יש ידיעה ואין כאן שום הפתעה, יש רק ציפיה.
את הרגע הזה דמיינתי רבות. אחזתי את המעטפה הירקרקה שעליה כתוב "שלום כיתה א'" . 
לא אוכל לתאר את ההרגשה כשראיתי את המכותבים: לכבוד הורי התלמידה הדס.
מאז שהפכתי לאמא (וסף הרגשנות עלה מן הסתם לשחקים...) כל כתבה, מודפסת או על גבי המרקע, בה נראים ילדים המגיעים לראשונה לכיתה א' עם הילקוטים (אוי מילה היסטורית לתיק הגב), גורמת אצלי למסע התרגשות חדש.
כל שנה זה כך בראשון לספטמבר. כל הכתבות האלו שגורמות לי להזיל דימעה (או יותר) של התרגשות וכמובן המחשבה שאוטוטו (הרי הזמן טס), גם הדס שלי תרגש אותי בצעדיה הראשונים לבית הספר.
ולא, שלא יובן שבית ספר מרגש אותי. בכלל לא. זו ההתחלה. זה מעבר השלב. זו הסמליות, זה הקסם הזה שהפך אותי לאמא, ונכון, לאמא רגשנית אבל אמא לאחר לא מעט קשיים.
וזכיתי לבת (עוד זוכרת את צעקת ה"יש" הגדולה שלי כשהתבשרתי שיש לי בת בבטן). והזמן כמובן טס.  ומתינוקת לפעוטה ומפעוטה לילדה וכעת לילדה המתכוננת ומצפה לשלב הבא בחייה, למעבר לבגרות מסויימת, לאחריות, לשינוי בשיגרת היומיום.
והיא מתרגשת אבל אני פי כמה. זוהי רק הודעת ההרשמה אבל זה הרגע שחדר והגיע, רגע שאין דומה לו. הדמעות כבר חונקות את הגרון. דמעות שמחה. 
זכיתי לרגע.


אני בכיתה א'



Related Posts with Thumbnails