הרגע הגיע

מסובבת את מפתח תיבת הדואר. בפנים כמה דפי פרסומות. אולי זה בכל זאת שם, מתחבא לו. כך אני בודקת ומחכה בזמן האחרון. אני יודעת שזה יגיע, זה הזמן. יש ידיעה ואין כאן שום הפתעה, יש רק ציפיה.
את הרגע הזה דמיינתי רבות. אחזתי את המעטפה הירקרקה שעליה כתוב "שלום כיתה א'" . 
לא אוכל לתאר את ההרגשה כשראיתי את המכותבים: לכבוד הורי התלמידה הדס.
מאז שהפכתי לאמא (וסף הרגשנות עלה מן הסתם לשחקים...) כל כתבה, מודפסת או על גבי המרקע, בה נראים ילדים המגיעים לראשונה לכיתה א' עם הילקוטים (אוי מילה היסטורית לתיק הגב), גורמת אצלי למסע התרגשות חדש.
כל שנה זה כך בראשון לספטמבר. כל הכתבות האלו שגורמות לי להזיל דימעה (או יותר) של התרגשות וכמובן המחשבה שאוטוטו (הרי הזמן טס), גם הדס שלי תרגש אותי בצעדיה הראשונים לבית הספר.
ולא, שלא יובן שבית ספר מרגש אותי. בכלל לא. זו ההתחלה. זה מעבר השלב. זו הסמליות, זה הקסם הזה שהפך אותי לאמא, ונכון, לאמא רגשנית אבל אמא לאחר לא מעט קשיים.
וזכיתי לבת (עוד זוכרת את צעקת ה"יש" הגדולה שלי כשהתבשרתי שיש לי בת בבטן). והזמן כמובן טס.  ומתינוקת לפעוטה ומפעוטה לילדה וכעת לילדה המתכוננת ומצפה לשלב הבא בחייה, למעבר לבגרות מסויימת, לאחריות, לשינוי בשיגרת היומיום.
והיא מתרגשת אבל אני פי כמה. זוהי רק הודעת ההרשמה אבל זה הרגע שחדר והגיע, רגע שאין דומה לו. הדמעות כבר חונקות את הגרון. דמעות שמחה. 
זכיתי לרגע.

אני בכיתה א'