להחזיר את הבולים לילדות

מי בימנו אוסף בולים ?...משהו בילדות של היום עוד מתקשר לבולים ? ואולי אלו זכרונות הילדות שלי שהובילו אותי להעביר להדס את אהבת עולם הבולים. לא סתם פיסת נייר מאויירת על גבי מעטפה הנזרקת כלאחר יד לפח לאחר הפתיחה. 
חתיכת נייר קטנטונת המכילה בתוכה עולמות שלמים. ערכים, היסטוריה, גיאוגרפיה, פלאי טבע, טכנולוגיה, אמנות ועוד ועוד. הכל בריבוע או במלבן קטן וכמה עושר וכמה אפשר ללמוד, להרחיב אופקים ולהינות ואף לעיתים לצלול במנהרת הזמן.

כשאני מצליחה לאסוף כמות נכבדת של בולים מכמה אנשים הדואגים לשמור לי עקב עיסוקם, אפשר להתחיל במלאכה.
קערת מים קטנה ופלייסמנט. לא צריך הרבה. אני חותכת סביב הבול את הנייר והדס טובלת אותו במים. הפרדת הבולים מן הנייר. כמה דקות והבולים נפרדים להם בעצמם או שהדס מקלפת בעדינות את הבול מהנייר. כמה מרגיע.

הנה אחד קצת עקשן, בול הרימונים רוצה לשחות קצת יותר זמן במים...

הנייר החלקלק נעים והרוגע...כמה שקט יש בבולים

זכוכית המגדלת היא חלק מהעניין, אפילו עם משקפיים קצת קשה לראות לעיתים את האותיות הקטנות (והתכוונתי אלי כמובן...). 

עולם שלם גודל ומתעצם מתוך הבול הקטן. "איזה ארנב חמוד" אני אומרת. "לא לא...זה קנגורו" הדס עונה. מזל שיש זכוכית מגדלת...

ממיינות לפי נושאים, בודקות אם יש לנו את הבולים כבר באלבום.

וכך זה נראה על הפלייסמנט בזמן הייבוש 

עמוד הצמחים שלנו שכרגע משותף לפירות אך בהמשך יקבל את המקום משלו... 

קצת מעמוד עולם הילדים

ואחד מיוחד במיוחד...

ואפשר ממש לדמיין את צלילי הנבל ברקע העיסוק בבולים...

ועוד קצת פרחים...

ולסיום אלבום הבולים הקטן שמצאנו בפאריז, מחכה בסבלנות עד ה"נגלה" הבאה...

ומעטפת הכפולים שלנו תופחת וממתינה בסבלנות למי שירצה להחליף איתנו בולים...

"ההית או חלמתי חלום?..."

אחד הצילומים הראשונים שצילמתי כשהגענו לכנרת החזיר אותי לציוריה של הילה חבקין ולסיפרה המקסים של חנה ליבנה "החוש השישי של אגם".  נזכרתי בהרפתקאותיה של אגם ובחיפושיה אחר האמת. התמונה התגלתה לי מנקודת התצפית בחצר כנרת בה ניתן לבקר ולהשתתף בסיורים מודרכים קסומים המחזירים אותנו בזמן לימי תקופת העליה השניה ולסיפור חוות ההכשרה לפועלים.

נשים רבות לא היו בין החלוצים וסיפור חוות העלומות המעניין בהקמתה של חנה מייזל וסיפורה של רחל המשוררת, מתוארים בסיור ולוקחים את המבקרים למחוזות מרתקים באוירת המקום הקסומה.

לשם השעשוע ולצורכי הצילומים והמזכרות מהמקום, ניתן לבחור בגדי חלוצים וחלוצות, מבחר כובעים וצעיפים, להתחפש ו"לקבל שם חדש". הדס קיבלה את השם: שיפרה, אילן: נחום ואני...בלהה...

 

תמונה משפחתית עם החלוצים

וככך זה היה נראה אז...

שלוות החצר 

ושלווה נוספת שניסינו לתפוס היתה במפרץ עין גב, שייט בכנרת  שהתחיל אמנם בשקט מופתי, תזוזות נעימות של האניה, ממש לעצום את העיניים ולהירגע (אפילו להירדם). אך לפתע כשהתרחקה מעט אנייתנו מהמפרץ, פצחו בקולי קולות מנגינות ברוח מזרחית שהתחלפה באסלית ערבית ולא נותר לנו אלא להצטרף לאוירה ולהתנועע יחד עם שכנינו למסע...

מהמעלה לפוריה, תצפית נוף מרהיבה ותלולה, מלווה ברוח נעימה וצבעי חלומות...

ומיער שוויץ מתגלה לנו טבריה במלוא הדרה

ואין כמו צילום שקיעה בדרך הביתה.

לפני שירוק הופך צהוב. הר ברקן, הגלבוע

רגע לפני הקיץ, עוד מנסים לתפוס את האויר הנעים ואת הירוק בעיניים.
פרחי בר שנותרו אחרי הגשמים ונוף עוצר נשימה.
באמת באמת, לא סתם מילים. זו ההרגשה.
וכמו לפתוח חלון, זה הנוף שנגלה לנו בתחילת הטיול כשהגענו לאכול בחוות התבלינים. 

והפעם המסלול הנבחר הוא בהר ברקן.

 ללכת בשביל כששקט ורוח נעימה מלטפת ומה שיש מסביב לקוח מתוך ציור, מה צריך עוד...

הדרך מתפתלת ועולה על ההר לקראת הWOW הגדול

והנה זה בא...

"אמא", אפשר לקנות שטיח כזה לבית ?"....שואלת הדס.

ואחרי שטיחי הירוק והתכלת, כמה חברים שפגשנו,

וקצת "פוזות" עם הירוק והשטיח 

ומה הוא מחפש בנוף הזה? 

כמה קוצני - ככה אוהב...

ועוד חלון כי קשה להפסיק לצלם

ואיך אפשר בלי...

הירידה מן ההר כרוכה (כמובן) בשק קמח 

ולאורך הדרך הצמחיה המלטפת,

                              "כשנוגעים בהם זה כמו מסג', אמא תנסי..."                                              

אז מסג', מנוחה על המחצלת, כמה משחקים ותותים מתוקים,

משמחים כל מסיים מסלול...

ובכל זאת, גלבוע, אז אחתום עם אירוס עדין במיוחד,

אחד הבודדים שנותרו.

לפני שירוק הופך צהוב, הר ברקן, וזה פה, אצלנו, כאן...

צילומים, ורד, אילן (מתקן הזכרונות) והדס.