הרגשנו בבית. צריף בן גוריון

נסיעה שקטה. מימין חמור קטן ועליו רוכב ילדון. שני חבריו רודפים אחריו. 
משמאל, צריפים/פחונים. פעם היו אלו אוהלי הבדואים.
נוסעים בשקט לאורך הכביש הארוך. הצהוב שולט. חול, חול ועוד חול.
"להפריח את השממה", המילים מהדהדות ואנחנו פונים שמאלה ונכנסים לפינת חמד ראשונה. מדרשת בן גוריון.
את פנינו מקבלים שבט יעלים שמרגיש בבית ובשקט ושלווה מתחבר למבקרים, מחייך למצלמה וממשיך בדרכו.

יעל על רקע המכון למורשת בן גוריון

ראש השבט מקפץ מעל הסלעים (ממש מעל ראשנו) וממשיך ויורד בקלילות ובאלגנטיות אל תוך התהום.

היעלים (וגם אנחנו) מתלהבים מהנוף המדברי. בן גוריון ודאי היה מאושר לדעת שמשפחות יעלים מטיילות להן בנחת ליד קברו, ליד המצבות שלו ושל פולה אשתו, המונחות לתפארת ברחבה הצופה אל המדבר ההררי המרהיב.

תצפית מרחבת הקבר

תצפית ממתחם המכון למורשת בן גוריון

עעיחעיחי

בזמן הצילום התגלה לאילן "מישהו" המשקיף על מבקרי המדבר

העץ הבודד

לתפוס צל ולתפוס אוירה

לא רחוק מהמדרשה, לאחר נסיעה קצרה בדרך המדברית, נמצאת לה פינת החמד השנייה.
צריף בן גוריון. מתחם מטופח ומושקע בו אפשר "לנשום" קצת ממישנתו של "הזקן", להכיר (או להיזכר) בביטוייו המפורסמים, לצפות בסרט קצר ויפייפה (המותאם לילדים), ולהינות עד מאד מקולו המיוחד (מבוצע על ידי החקיין טוביה צפיר כמובן) ומסיפור החיים ההיסטורי והמרתק של דוד בן גוריון.

ביקור במוזיאון, חוויה לכל בוגר וילד, החפצים האישיים, התעודות, הצילומים ועוד. יפים במיוחד הם המכתבים והברכות ליום הולדתו ה-80 שקיבל מילדי בתי הספר.

ומהמוזיאון, היישר לצריף השמור היטב, ביתו היפה והציורי, ממש בית אגדות. לא הייתי מתנגדת ל"צריף" שכזה. שיקראו לו איך שרוצים. בעיני הוא בית חלומות !

פיסת היסטוריה, גן עדן לחובבי הוינטאג'. ריהוט המחזיר אותי לילדות אצל סבתא וסבא, מטבח מאובזר ממש כמו בזיכרונות, נעלי הבית, ארונות העץ, והריח. ריח הישן וטוב. 

\

אוצר הספרים

פשוט להתמוגג...

הבית טובל בירק, דשא, עצים ופרחים, ונעים. כל כך נעים...

 וקצת מסביב, 

הבית הקטן, המתחם הלימודי, המבנים היפים האלו, נתנו  הרגשה של עוד. הרגשנו בבית.