סיפור להדס. ביום ההולדת חמש.

אמא אומרת שרק ילדים מחכים ליום הולדתם כבר חצי שנה קודם. סופרים את הימים. שואלים שוב ושוב בני כמה הם, כדי לדעת בכמה התקדמו לקראת היום הולדת. גם אצלי זה ככה. מגיל 4 וחצי אני מחכה ומחכה, סופרת את הימים, שבועות,חודשים לקראת גיל חמש. מה מיוחד בגיל חמש? זה גיל מאד בוגר. זה גן חובה. זה מסיבת יום הולדת חגיגית במיוחד. חמש. זה מספר יפה. זה אחד לפני גיל בית ספר. אני אמנם בוגרת אבל יכולה להיות בגן. לשחק, לשחק ולשחק.

פורטרט של הדס, ציור מתנה מאת הציירת המוכשרת

 איריס קובליו

לכבוד יום ההולדת של הדס, אני, אמא של הדס, מפרסמת את הסיפור הקצר שכתבתי ביום הראשון בו היא נכנסה לגן. בגיל שנה ושמונה חדשים. הסיפור נכתב מייד לאחר שחזרנו מהגן, בצהריים. הרגשתי צורך עז לגשת למקלדת ולשפוך את שליבי הרגיש. אני קשורה באופן מיוחד לסיפור זה שהוצע לי לפרסמו על ידי הוצאת ספרים והחלטתי שעדיין לא. שמרתי אותו ליום מיוחד והנה הוא כאן. ביום ההולדת חמש להדס ביתי.


אמא סטרילית.


התיק הקטן החדש עם קיטי החתולה כבר מוכן. המוצץ האהוב, הבקבוק עם השם, חליפת טרנינג  מבריקה בתכלת, השמורה לאירועים מיוחדים...
השעה שמונה, אמא ואבא מחייכים סביבי, אני מרגישה משהו מיוחד. זו לא סתם גינת שעשועים ליד הבית או משחקייה בקניון. זהו בית קטן, עם שער ירוק מקולף, פעמון, שביל עם פרחים ועציצים ומעילים תלויים בכניסה.
דודה עם שיער שחור מתקרבת אלינו. ''בוקר טוב''....היכנסו ברגל ימין, היא אומרת.
כולנו מושיטים את רגל ימין ונכנסים לבית הקטן. אוי הנה חדר משחקים וילדים קטנים, צעצועים, שולחנות וכסאות, על מה להסתכל קודם?

אמא ואבא מאחורי הדלת, חושבים שאני לא רואה אותם. הם מדברים עם הדודה.
אבא מסתכל סביב ואמא, שואלת את הדודה שאלות והעיניים שלה לא שקטות. היא מציצה לפעמים לתוך החדר ואני רואה אותה.
מגיעים עוד ילדים עם ההורים שלהם והחדר הקטן מתמלא ו...איפה אמא ואבא? אני לא רואה אותם. מרגישה את הדמעות. לא שומעים שאני בוכה. פתאום אמא מופיעה, אמא אמא קחי אותי על הידיים.


אמא נכנסת איתי לחדר ואני מרגישה יותר טוב. יושבת לצייר, כמה טושים, יותר מעניין להכניס אותם לקופסא ולהוציא. ילדים עם נזלת, ילד שדוחף, ילדה בוכה עם מוצץ ושמיכה, היא לובשת פיג'מה.
אמא עדיין שואלת שאלות והדודות עונות. אני שמחה שהיא פה. הנה מוציאים גם את הלגו . אני עוזרת לאסוף את החלקים. טוב, אני חושבת שכבר ראיתי פה את הכל, איפה השער? הוא נעול. אני אדחף חזק. הצלחתי. אני רצה לחדר השני. יש כאן ילדים יותר גדולים, עם צעצועים אחרים. יש פה חלקים קטנים.

אמא נבהלת ורצה אחרי. אומרים לה שלא נורא אם עברתי לחדר של הבוגרים אבל אמא לא שקטה. מה פתאום הצלחתי לפתוח את השער? מה יהיה עם החלקים הקטנים והמסוכנים שבחדר השני? טוב, חוזרת לחדר של הקטנים. עכשיו הוציאו בצק בצבע תכלת. נעים לגעת בידיים. אני חותכת חתיכות ואמא עומדת מעלי ומפחדת שאכניס לפה. אני מחכה שאמא לא תראה ואז אני טועמת. זה מלוח, לא מסוכן.
מתי אוכלים פה? אני מאד רעבה. מתחילים לסדר את השולחנות. אמא יושבת לידי ומחכה כמוני לצלחת.

מגישים לנו צלחת כחולה עם סלט וכריך עם גבינה. הדודה שואלת את אמא אם זה חתוך מספיק קטן. אמא אומרת שלא. בנתיים אני מתחילה לפתוח את הכריך ולוקחת לי פיסות קטנות כמו שלמדתי בבית. אמא מודאגת שלא רוחצים ידיים לפני האוכל. אומרים לה שרק לפני ארוחת הצהריים שוטפים ידיים. אמא שותקת אבל אני רואה שהיא לא מרוצה. בנתיים החזירו לי סלט חתוך יותר קטן ואני מתחילה לאכול עם ידיים מלוכלכות וצובעת את הגבינה הלבנה בצבע תכלת מהבצק. אמא ממש לא רגועה ואומרת לדודה שזה פוגע בחינוך שלי ושהיא רוצה שכל פעם שאני אוכלת, שאשטוף ידיים.

אחרי האוכל, הדודות מנקות ומסדרות את הכיסאות סביב לגננת. אני רצה ותופסת לה את המקום. אמא אומרת שאני הגננת החדשה. כבר הבנתי שהדודות גננות, שיש פה מוצצים שהם לא שלי (למרות שניסיתי כבר מוצץ של מישהו אחר ואמא נבהלה...) שיש ילדים נחמדים וילדים מרביצים, שיש ילדים שקטים ושיש בנות יפות. מיכל בטח תהיה חברה שלי ואולי גם מיקה.
אני כבר עייפה, זו השעה שאני הולכת לישון בבוקר.

אמא ואני יוצאות לחצר כדי שאכיר את המשחקים. אני מתנדנדת ושרה, יש פה מגלשות ומשחקים צבעוניים. אני מנסה את המתקנים החדשים. הילדים מצטרפים, אני מחייכת לכולם. אני אוהבת ילדים, אוהבת לשמוע את הקולות שלהם ולענות להם בשפה התינוקית שלנו. הגננות אומרות שאני ילדה חברותית, סקרנית ומשתלבת..מעניין מה זה אומר?...

אמא עדיין שואלת את הגננת המון שאלות ואני רצה רחוק. עומדת על חול. חול? זה משהו נעים וחמים כזה, תמיד ראיתי ואף פעם לא התקרבתי. ישבתי על החול והרגשתי נעים בידיים. זורקת חול וחול וחול על הגוף, על הבגדים, על הראש והפנים וכל הילדים נעמדים סביבי ומסתכלים. אף אחד לא עושה את זה. אמא רואה אותי.


כשאני מנסה לטעום את החול הנהדר, אמא מגיעה. אסור !! למה? זה כל כך נעים....
אמא לוקחת אותי ואומרת לכולם שלום ושנחזור מחר.
אנחנו בבית, אחרי האמבטיה. אני מתחילה להירדם נקייה ועייפה.
נדמה לי שאני שומעת את אמא בוכה. זה בטח מההתרגשות, אני כבר גדולה, הולכת לגן. ואולי געגועים למוצצים המורתחים, לבקבוקים הנקיים, לבגדים הנוצצים...
''אמא סטרילית'', אומרת הגננת.
ככה זה, היום הראשון בגן.

והיום את בת חמש. ביתנו היקרה מכל, אנחנו מתרגשים איתך ביחד ומאחלים בכל ליבנו שאושר, בריאות ומזל טוב יהיו איתך תמיד.