פרחים, חלומות ומה שבינהם

"תכתבי יותר", בעלי אומר לי. אבל אני, אוהבת את הקצר, המהיר, זה שמשאיר אולי קצת לדמיון. חשיפה, אבל לא ממש. שהתמונות יספרו, כך אני חושבת. והמהיר, נהיה חלק ממני. אני ממהרת, רצה, צריכה להספיק.
"אין זמן", מילים שחוזרות אצלי יותר מידי (לטעמי) ובאמת אולי זה מה שגורם לי לא להרבות במילים. לתת לעיניים לחלוף מצילום לצילום ואולי להיעצר בתמונה מסקרנת, מעניינת או תמונה שמחזירה או לוקחת את מי שצופה בה למקומות שלו. תמונה המוציאה אותו לרגע או שניים מן הפוסט, מן הבלוג ומן המחשב, אל החוץ, אל הטבע, אל החיים ואל הסיפורים שמתחברים לכל אחד ואחד באותו זמן.

הפעם, טיול קצר של תחילת החורף ותחילת הירוק ברמת הנדיב ובגן הנדיב. 
מסלול פורח וצבעוני בתוספת שמש חמימה - מתכון למספר שעות שלוות ומהנות.

מקום טוב לעכבישים לארוג.

וסוף סוף הירוק, והוא ירוק מאד ויפה ובוהק. הרוח מלטפת את העשבים והכל טרי, צלול. 

סיתוניות בוורוד ובלבן מציצות מן הירוק, כל כך עדינות, בקבוצות ממש כמו זר כלה קטן.

ומן המסלול היפייפה אל גני הנדיב ולמחול המים. 

שלושתינו (אמא, אבא והדס), כל אחד מצוייד במצלמתו, התפזרנו בגינת הורדים והתמכרנו לצבעים, לריחות וליופי.

ביקור הדבורה

וגם כאן, הדבורה בדרך...

ורדים והדסים...

 ומן הורדים, השושנים, לחברים נוספים, 

להבות פורחות

הדס. הדסים ונרקיסים...

צופה לרגע, מביט במתרחש

הדס ואני

ופינות של שלווה

הדס מצלמת את אמא ואבא 

יושבים על הספסל, אבא אילן ממשיך לצלם, אמא ורד בודקת את הסוללות. לפתע ובתוך כמה שניות, מוצב לו לתפארת על הספסל בית.
יצירת אמנות של הדס מקרשים קטנים שמצאה על האדמה במקום. והבית הוא ביתנו. הוא אנחנו. בית קטן. יש בו בעיקר מה שצריך, אין הרבה מקום והוא לא ממש שלנו אבל הוא אנחנו.
הדס יצרה את בית חלומותינו.
 --------------------------------------------------------
עוד שנה חדשה בפתח. שתהיה שנה שקטה, רגועה, בריאה, בה נוכל לצאת ולטייל ולהינות מהיופי ומהרגעים המיוחדים. שנוכל להגשים חלומות ישנים שמעלים כבר אבק אבל הם עדיין כאן. מבקשים לפרוץ, יש לי הרגשה שהם ממש בדרך (-:

שנה טובה לכולם.